<h1>ראבי"ה סימן תתקל"ח</h1>
<h2>דף סז.</h2>
נשאלתי על אלמנה או גרושה שבאתה לגבות ממטלטלין שיש ביד אחרים. והשבתי הא דתניא בפרק הכותב (פ"ד א') מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה. פירוש דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ולב"ח, היינו כשהן ביד היורשין אבל השתא כשהן ביד אחרים קא"ר טרפון ינתנו לכושל שבהן. ובגמרא (שם) מפרש מאי לכושל. ור' עקיבא פליג ואמר אין מרחמין בדין, דהבא ליפרע מנכסי יתומין צריכין שבועה לכן הם מוחק יותר ויתננו להם. ואחר שיתננו להם לא יוציאום מידם לעולם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואין לנו להפסיד בידים ליתומים. ואפילו אם היו נותנין אותם לבעל חוב ולכתובה צריכין להחזיר ליתומים. דסבר ר' עקיבא תפיסה דלאחר מיתה לא מהני כלל כדמפ' בגמרא הניח פירות התלושין קא"ר עקיבא נמי אפילו אם קדמה האשה וב"ח ותפסו ינתנו ליורשין דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום היא כדמפ' בגמרא. ופסקי' בגמרא הלכה כר' עקיבא דלא מהני תפיסה אלא א"כ תפס מחיים. והני מילי באותן הימים דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה, אבל בזמן הזה דמשתעבדי לכתובה ולבעל חוב כתקנת רבנן סבוראי שלפנינו, ונותנין טעם לדבר משום דעיקר אסמכתייהו אמטלטלי, גבי מיתמי. דאף בימי אמוראי אמרינן פרק מציאת האשה (ס"ז א') גמלי' של ערביא אשה גובה פורני מהם, וכן בתותבי דמכסי, וכדמסיק התם דעיקר אסמכתייהו עלייהו היא. הילכך בזמן הזה אפילו הן ביד היורשין גביה ומפקינן מינייהו לב"ח ולכתובה. וכן אי תפס לאחר מיתה הוי תפיסה. וגם אם הן ביד אחרים מגבינן מדר' נתן דאמר (פסחים ל"א וש"נ) מניין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. וראייה דתניא בסוף האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ב') הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציא מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואמר רב נחמן זו אינה משנה מאי טעמא אילימא דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את דילמא ר' נתן היא דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה וכו', ומשני לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי ר' [מאיר] אי ר' נתן. הרי מצינו בפירוש דאי מטלטלין משתעבדי מוציא מיד היורש, וכן אם הם ביד אחרים מדר' נתן. דהואיל שתיקנו רבותינו הגאונים דמטלטלי משתעבדי מפקינן מיד אחרים ולא חשבינן להו תרי חומרי. שהרי בקרקעות דאסמכתייהו עלייהו הוא וליכא תרי חומרי. דהא דא"ר עקיבא ינתנו ליורשין היינו משום דלא מפקינן מינייהו אבל השתא דמפקינן מינייהו דיורשין ינתנו או לבעל חוב או לכתובה. וכל מה שכתבנו היינו ביתומין גדולים אבל אם הם קטנים גרסינן בערכין פרק שום היתומין (כ"ב א') אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן. פירוש אמתניתין קאי דקתני (שם כ"א ב') שום היתומין ל' יום, משמע דנזקקין וצריכין הכרזה, וקאמר רב אסי הא דקתני דנזקקין היינו היכא דריבית אוכלת בהן דאיכא פסידא ליתמי אם ימתינו עד שיגדלו ור' יוחנן אומר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני. פירוש דאם לא יתנו לה כתובה חייבים במזונותיה והן נפסדין. ורב אסי אמר לך הא תקינו לה רבנן מעשה ידיה. ור' יוחנן זימנין דלא ספקא ויפסידו. תנן שום היתומין וכו' (שם כ"ב א'), פשיטא היא כולה שמעתתא, עד השתא דאתית להכי כולהו נמי בשחייב מודה. הילכך נזקקין [שאין] לחוש מעתה לצררי אתפסוה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע לקמן דאמר להכי אין נזקקין דילמא צררי אתפסוה ולא חיישינן לשובר. לקמ' בגמרא (שם) מרימר אגבי כתובה מנכסי דיתמי לגרושה, אע"פ שקטנים היו. ומסק' משום דסבירא ליה כר' יוחנן דאמר אף לכתובה ומשום חינא. ולא סבירא ליה דטעמא דר' יוחנן משום מזוני. כדמסיק אנן משום חינה מתנינן לה ובגרושה איכא נמי משום חינה. ונ"ל הואיל דעבד עובדי ואף רבינא שתיק ליה דבתראה הילכתא כוותיה. ורב אסי ור' יוחנן הילכתא כר' יוחנן דרב אסי תלמיד הוא לגביה דר' יוחנן. ואמרינן נמי פרק הכותב (פ"ד א') מאי לכושל שבהן א"ר יוחנן לכתובת אשה משום חינה, אלמא לר' יוחנן סבירא ליה משום חינה. והכי נמי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (צ"ז ב') למאן דאמר משום חינה גרושה נמי בעי חן, והוא הדין אלמנה. ותו דרב נחמן מוסיף, דאמר רב נחמן (ערכין שם) מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמענא להא דאמר רב הונא חברין משמיה דר' יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שבקייהו מיכן ואילך מזדקיקנא, ומפר' מעיקרא מאי טעמא לא הוה מזדקיק ומפר' רב פפא טעמא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים נינהו וממתינין להו עד דגדלי והוו בני מיעבד מצוה, ואפילו בשחייב מודה או מית בשמתיה דודאי חייב אביהן לפרוע לא נחתינן לנכסי' דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואם תאמר לרב נחמן היכי מוקי למתני' דמשמע דנזקקין. איהו מוקי לה אי כרב אסי ומשום ריבית אי כר' יוחנן ולכתובה אי משום חינא או משום מזוני. רב הונא בריה דרב יהושע אמר היינו טעמא דרב נחמן דאמר מריש לא מזדקיקנא, דחיישינן דילמא צררי אתפסוה אביהן קודם מותו וכי גדלי חוקרין את הדבר. ומיהו אי חייב מודי או מת בשמתיה נזקקין דהשתא ליכא למיחש לצררי. ויתמי בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע, דיתמי דאכלי ולאו דידהו ניזלו בתר שיבקייהו. ובהא מודי רב נחמן אפילו לפי סברתו הראשונה. ונ"ל נמי דהיכא דקבע לו זמן ומת בתוך זמנו דנזקקין. כדאמרינן בריש פרק השותפין (ה' ב') והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, דחזקה אין אדם פורע אלא בזמנו. ומיהו למתני' אי בשחייב מודה או מית בשמתיה. ושלחו מתם דשמתיה ומית בשמתיה והילכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, פירוש דבכי האי גוונא נזקקין ולא אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ודלא כרב פפא. ופלוגתייהו דרב פפא ורב הונא מייתי' בגט פשוט (קע"ד א') גבי ההוא ערבא דפרעיה למלוה מיקמי דלידעי ליתמי וכו' כדהכא.
תנן שום היתומין ל' יום וכו' (ערכין כ"ב רע"ב) אלא פשיטא בב"ח ישראל קשיא לרב פפא איבעית אימא כתובה ומשום חינה, ואע"ג דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא פרעי בשאר שטרי ב"ח גבי כתובה החמירו עליהן לפרוע משום חינה. ולרב פפא לא מצי למימר כתובה ומשום מזוני, שהוא תנאי כתובה, כי היכי דלא מיחייב בכתובה דלאו בני מיעבד מצוה נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי בכולהו ענייני כדאמרינן פרק אע"פ (נ"ד ב'), והשתא ליכא פסידא ליתמי. והיינו דקאמר בכולהו לרב פפא כתובה משום חינה. ורב פפא סבירא ליה כמרימר דכתובה משום חינה. רבא אמר משום שובר. רבא נמי מפרש טעמא דרב נחמן דמריש לא מזדקק כמו רב פפא ורב הונא, ולאו טעמיה דנפשיה קאמר דהא לקמן פסיק רבא הילכתא אין נזקקין ואין שיטת התלמוד לפסוק האמורא כדבריו. הילכך צריך לפרש דרבא אדברי רב נחמן דמריש קאי. ולבסוף פסק הילכתא דאין נזקקין כסברתו הראשונה דרב נחמן, ולא כסברתו האחרונה דמייתי יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזל בתר שיבקייהו. אלא משום הכי אין נזקקין שמא אביהן פרע ונכתב לו שובר ולכי גדלי יפשפשו אחריו. והיינו טעמא דרב נחמן. ואקשי' מדרב נחמן אדרב נחמן, והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' וא"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ומשום חינה, פירוש כגון שהלך בעלה למדינת הים ושלח לה הגט ומשום חינה אקילו גבה רבנן ולא חיישי' לשובר לומר שפרע לה וכתבה לו שובר ורב נחמן דאמר אפילו ב"ח נפרע שלא בפניו אמאי ליחוש לשובר. ופריק לה רבא התם כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים, אבל בנפרעת שלא בפניו ששלח לה גט לא נטל ממנה כלום והוה לן למיחש לשובר אי לאו משום חינה. ומשום מזוני ליכא דהא גרושה לית לה מזוני. ולרבא לא פריך מכל הני דלעיל וממתני' דאיהו מוקי לה אי בשחייב מודה כרב הונא אי כרב פפא ומשום חינה או בבעל חוב גוי. ואומר אני דלרב הונא דחייש לצררי והא לא מצינן למימר כשחייב מודה דאמאי קתני מתני' תפרע בשבועה, בלא שבועה נמי תפרע. אלא בעל כורחי' משום חינה תיפרע כתובתה בשבועה וסבירא ליה כר' יצחק נפחא ולית מאן דפליג עליה דכתובת אשה משום חינה. ה"ה באלמנה שנפלו ניכסי קמיה נזקקין לנכסי יתומין כמרימר דעבד עובדא בגרושה ומת ומשום חינה. ואין לחלק בין מחיים בין לאחר מיתה. וגרושה כאלמנה משוינן לה לגבות מיתמי. שאם בא לחלק ולומר בין נפרעת שלא בפניו שהבעל בחיים דהתם אמרינן איכא חינה אבל לאחר מיתת הבעל כי נפלו קמי יתמי ליכא חינה, א"כ רבה אמאי לא אהדר ליה לרב הונא האי דנפרעת מב"ח ולא חיישינן לשובר, היינו מחיים, וכי קאמינא אנא חיישינן לשובר היינו כי נפלו נכסי קמי יתמי. ומדלא קאמר הכי ש"מ דאין לחלק בין מחיים ללאחר מיתה. והשתא דמרימר עבד עובדא כר' יוחנן בכתובה ורבינא שתיק ליה דהוא סוף הוראה וסוגיא דתלמודא מפרש לרב פפא כתובה משום חינה ורב הונא ור' יצחק נפחא אית להו הכי, מכל הני משמע כמרימר וכר' יוחנן דאמר נזקקין אף לכתובה. ותו דפסקינן במסכת גיטין פרק הניזקין (נ' א'—ב') והילכתא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. והיינו הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה. אלמא דנזקקין לנכסי קטנים. וליכא למימר כשחייב מודה או במית בשמתיה, דהתם לא שייך שבועה. אלא בכתובה מיירי ומשום חינה. ובבעל חוב גוי ליכא לאוקמי דגבי גוי ליכא שבועה. ובב"ח ישראל ומשום ריבית ליכא לאוקמי כדפרכינן לעיל ומי שבקינן ליה. אלא ודאי בכתובה מיירי ואשמעינן כדאמרינן בהשולח גט (ל"ד ב') אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה, ולא אמרינן משום חינא אקילו בה רבנן. ורב אסי מוקי הך דאביי קשישא דאמר יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, לזיבורית וכשחייב מודה. ולית ליה הך דפסקינן הילכתא בין לשבועה בין לזיבורית. אמר רבא אין נזקקין לנכסי יתומין (ערכין שם). ולא כדברי רב נחמן דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו וכו' דמשמע דניזקקין בכולהו, והאי דאין נזקקין פי' רבא משום שובר, ומיהו רבא מודה דנזקקין היכא דחייב מודה או בכתובה או בבעל חוב גוי או בקובע זמן כדפרישית לעיל. או באומר ת(י)נו או אם אמר שדה זה ומנה זה. ואין מעמידין אפיטרופס קאי אתרווייהו אמנה זו ואאם אומר ת(י)נו. ונהרדעי פליגי ואמרי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס. ופליגי ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן וכסברא האחרונה משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו, ופליגי נמי אמנה זו דמעמידין אפיטרופס (ופליגא ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן) ורב אשי אתא לאשמועינן דאנן לא מזדקיקינן לכתחילה דהא אמר רבא אין נזקקין. ואי מזדקיקינן בדיעבד כרב נחמן ומשום יתמי דאכלי דלאו דידהו וכסברא האחרונה, מוקמינן אפיטרופס. דאמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס בר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן. אבי מורי.
<h2>דף פא:</h2>
נשאלתי על אלמנה או גרושה שבאתה לגבות ממטלטלין שיש ביד אחרים. והשבתי הא דתניא בפרק הכותב (פ"ד א') מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה. פירוש דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ולב"ח, היינו כשהן ביד היורשין אבל השתא כשהן ביד אחרים קא"ר טרפון ינתנו לכושל שבהן. ובגמרא (שם) מפרש מאי לכושל. ור' עקיבא פליג ואמר אין מרחמין בדין, דהבא ליפרע מנכסי יתומין צריכין שבועה לכן הם מוחק יותר ויתננו להם. ואחר שיתננו להם לא יוציאום מידם לעולם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואין לנו להפסיד בידים ליתומים. ואפילו אם היו נותנין אותם לבעל חוב ולכתובה צריכין להחזיר ליתומים. דסבר ר' עקיבא תפיסה דלאחר מיתה לא מהני כלל כדמפ' בגמרא הניח פירות התלושין קא"ר עקיבא נמי אפילו אם קדמה האשה וב"ח ותפסו ינתנו ליורשין דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום היא כדמפ' בגמרא. ופסקי' בגמרא הלכה כר' עקיבא דלא מהני תפיסה אלא א"כ תפס מחיים. והני מילי באותן הימים דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה, אבל בזמן הזה דמשתעבדי לכתובה ולבעל חוב כתקנת רבנן סבוראי שלפנינו, ונותנין טעם לדבר משום דעיקר אסמכתייהו אמטלטלי, גבי מיתמי. דאף בימי אמוראי אמרינן פרק מציאת האשה (ס"ז א') גמלי' של ערביא אשה גובה פורני מהם, וכן בתותבי דמכסי, וכדמסיק התם דעיקר אסמכתייהו עלייהו היא. הילכך בזמן הזה אפילו הן ביד היורשין גביה ומפקינן מינייהו לב"ח ולכתובה. וכן אי תפס לאחר מיתה הוי תפיסה. וגם אם הן ביד אחרים מגבינן מדר' נתן דאמר (פסחים ל"א וש"נ) מניין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. וראייה דתניא בסוף האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ב') הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציא מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואמר רב נחמן זו אינה משנה מאי טעמא אילימא דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את דילמא ר' נתן היא דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה וכו', ומשני לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי ר' [מאיר] אי ר' נתן. הרי מצינו בפירוש דאי מטלטלין משתעבדי מוציא מיד היורש, וכן אם הם ביד אחרים מדר' נתן. דהואיל שתיקנו רבותינו הגאונים דמטלטלי משתעבדי מפקינן מיד אחרים ולא חשבינן להו תרי חומרי. שהרי בקרקעות דאסמכתייהו עלייהו הוא וליכא תרי חומרי. דהא דא"ר עקיבא ינתנו ליורשין היינו משום דלא מפקינן מינייהו אבל השתא דמפקינן מינייהו דיורשין ינתנו או לבעל חוב או לכתובה. וכל מה שכתבנו היינו ביתומין גדולים אבל אם הם קטנים גרסינן בערכין פרק שום היתומין (כ"ב א') אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן. פירוש אמתניתין קאי דקתני (שם כ"א ב') שום היתומין ל' יום, משמע דנזקקין וצריכין הכרזה, וקאמר רב אסי הא דקתני דנזקקין היינו היכא דריבית אוכלת בהן דאיכא פסידא ליתמי אם ימתינו עד שיגדלו ור' יוחנן אומר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני. פירוש דאם לא יתנו לה כתובה חייבים במזונותיה והן נפסדין. ורב אסי אמר לך הא תקינו לה רבנן מעשה ידיה. ור' יוחנן זימנין דלא ספקא ויפסידו. תנן שום היתומין וכו' (שם כ"ב א'), פשיטא היא כולה שמעתתא, עד השתא דאתית להכי כולהו נמי בשחייב מודה. הילכך נזקקין [שאין] לחוש מעתה לצררי אתפסוה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע לקמן דאמר להכי אין נזקקין דילמא צררי אתפסוה ולא חיישינן לשובר. לקמ' בגמרא (שם) מרימר אגבי כתובה מנכסי דיתמי לגרושה, אע"פ שקטנים היו. ומסק' משום דסבירא ליה כר' יוחנן דאמר אף לכתובה ומשום חינא. ולא סבירא ליה דטעמא דר' יוחנן משום מזוני. כדמסיק אנן משום חינה מתנינן לה ובגרושה איכא נמי משום חינה. ונ"ל הואיל דעבד עובדי ואף רבינא שתיק ליה דבתראה הילכתא כוותיה. ורב אסי ור' יוחנן הילכתא כר' יוחנן דרב אסי תלמיד הוא לגביה דר' יוחנן. ואמרינן נמי פרק הכותב (פ"ד א') מאי לכושל שבהן א"ר יוחנן לכתובת אשה משום חינה, אלמא לר' יוחנן סבירא ליה משום חינה. והכי נמי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (צ"ז ב') למאן דאמר משום חינה גרושה נמי בעי חן, והוא הדין אלמנה. ותו דרב נחמן מוסיף, דאמר רב נחמן (ערכין שם) מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמענא להא דאמר רב הונא חברין משמיה דר' יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שבקייהו מיכן ואילך מזדקיקנא, ומפר' מעיקרא מאי טעמא לא הוה מזדקיק ומפר' רב פפא טעמא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים נינהו וממתינין להו עד דגדלי והוו בני מיעבד מצוה, ואפילו בשחייב מודה או מית בשמתיה דודאי חייב אביהן לפרוע לא נחתינן לנכסי' דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואם תאמר לרב נחמן היכי מוקי למתני' דמשמע דנזקקין. איהו מוקי לה אי כרב אסי ומשום ריבית אי כר' יוחנן ולכתובה אי משום חינא או משום מזוני. רב הונא בריה דרב יהושע אמר היינו טעמא דרב נחמן דאמר מריש לא מזדקיקנא, דחיישינן דילמא צררי אתפסוה אביהן קודם מותו וכי גדלי חוקרין את הדבר. ומיהו אי חייב מודי או מת בשמתיה נזקקין דהשתא ליכא למיחש לצררי. ויתמי בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע, דיתמי דאכלי ולאו דידהו ניזלו בתר שיבקייהו. ובהא מודי רב נחמן אפילו לפי סברתו הראשונה. ונ"ל נמי דהיכא דקבע לו זמן ומת בתוך זמנו דנזקקין. כדאמרינן בריש פרק השותפין (ה' ב') והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, דחזקה אין אדם פורע אלא בזמנו. ומיהו למתני' אי בשחייב מודה או מית בשמתיה. ושלחו מתם דשמתיה ומית בשמתיה והילכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, פירוש דבכי האי גוונא נזקקין ולא אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ודלא כרב פפא. ופלוגתייהו דרב פפא ורב הונא מייתי' בגט פשוט (קע"ד א') גבי ההוא ערבא דפרעיה למלוה מיקמי דלידעי ליתמי וכו' כדהכא.
תנן שום היתומין ל' יום וכו' (ערכין כ"ב רע"ב) אלא פשיטא בב"ח ישראל קשיא לרב פפא איבעית אימא כתובה ומשום חינה, ואע"ג דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא פרעי בשאר שטרי ב"ח גבי כתובה החמירו עליהן לפרוע משום חינה. ולרב פפא לא מצי למימר כתובה ומשום מזוני, שהוא תנאי כתובה, כי היכי דלא מיחייב בכתובה דלאו בני מיעבד מצוה נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי בכולהו ענייני כדאמרינן פרק אע"פ (נ"ד ב'), והשתא ליכא פסידא ליתמי. והיינו דקאמר בכולהו לרב פפא כתובה משום חינה. ורב פפא סבירא ליה כמרימר דכתובה משום חינה. רבא אמר משום שובר. רבא נמי מפרש טעמא דרב נחמן דמריש לא מזדקק כמו רב פפא ורב הונא, ולאו טעמיה דנפשיה קאמר דהא לקמן פסיק רבא הילכתא אין נזקקין ואין שיטת התלמוד לפסוק האמורא כדבריו. הילכך צריך לפרש דרבא אדברי רב נחמן דמריש קאי. ולבסוף פסק הילכתא דאין נזקקין כסברתו הראשונה דרב נחמן, ולא כסברתו האחרונה דמייתי יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזל בתר שיבקייהו. אלא משום הכי אין נזקקין שמא אביהן פרע ונכתב לו שובר ולכי גדלי יפשפשו אחריו. והיינו טעמא דרב נחמן. ואקשי' מדרב נחמן אדרב נחמן, והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' וא"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ומשום חינה, פירוש כגון שהלך בעלה למדינת הים ושלח לה הגט ומשום חינה אקילו גבה רבנן ולא חיישי' לשובר לומר שפרע לה וכתבה לו שובר ורב נחמן דאמר אפילו ב"ח נפרע שלא בפניו אמאי ליחוש לשובר. ופריק לה רבא התם כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים, אבל בנפרעת שלא בפניו ששלח לה גט לא נטל ממנה כלום והוה לן למיחש לשובר אי לאו משום חינה. ומשום מזוני ליכא דהא גרושה לית לה מזוני. ולרבא לא פריך מכל הני דלעיל וממתני' דאיהו מוקי לה אי בשחייב מודה כרב הונא אי כרב פפא ומשום חינה או בבעל חוב גוי. ואומר אני דלרב הונא דחייש לצררי והא לא מצינן למימר כשחייב מודה דאמאי קתני מתני' תפרע בשבועה, בלא שבועה נמי תפרע. אלא בעל כורחי' משום חינה תיפרע כתובתה בשבועה וסבירא ליה כר' יצחק נפחא ולית מאן דפליג עליה דכתובת אשה משום חינה. ה"ה באלמנה שנפלו ניכסי קמיה נזקקין לנכסי יתומין כמרימר דעבד עובדא בגרושה ומת ומשום חינה. ואין לחלק בין מחיים בין לאחר מיתה. וגרושה כאלמנה משוינן לה לגבות מיתמי. שאם בא לחלק ולומר בין נפרעת שלא בפניו שהבעל בחיים דהתם אמרינן איכא חינה אבל לאחר מיתת הבעל כי נפלו קמי יתמי ליכא חינה, א"כ רבה אמאי לא אהדר ליה לרב הונא האי דנפרעת מב"ח ולא חיישינן לשובר, היינו מחיים, וכי קאמינא אנא חיישינן לשובר היינו כי נפלו נכסי קמי יתמי. ומדלא קאמר הכי ש"מ דאין לחלק בין מחיים ללאחר מיתה. והשתא דמרימר עבד עובדא כר' יוחנן בכתובה ורבינא שתיק ליה דהוא סוף הוראה וסוגיא דתלמודא מפרש לרב פפא כתובה משום חינה ורב הונא ור' יצחק נפחא אית להו הכי, מכל הני משמע כמרימר וכר' יוחנן דאמר נזקקין אף לכתובה. ותו דפסקינן במסכת גיטין פרק הניזקין (נ' א'—ב') והילכתא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. והיינו הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה. אלמא דנזקקין לנכסי קטנים. וליכא למימר כשחייב מודה או במית בשמתיה, דהתם לא שייך שבועה. אלא בכתובה מיירי ומשום חינה. ובבעל חוב גוי ליכא לאוקמי דגבי גוי ליכא שבועה. ובב"ח ישראל ומשום ריבית ליכא לאוקמי כדפרכינן לעיל ומי שבקינן ליה. אלא ודאי בכתובה מיירי ואשמעינן כדאמרינן בהשולח גט (ל"ד ב') אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה, ולא אמרינן משום חינא אקילו בה רבנן. ורב אסי מוקי הך דאביי קשישא דאמר יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, לזיבורית וכשחייב מודה. ולית ליה הך דפסקינן הילכתא בין לשבועה בין לזיבורית. אמר רבא אין נזקקין לנכסי יתומין (ערכין שם). ולא כדברי רב נחמן דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו וכו' דמשמע דניזקקין בכולהו, והאי דאין נזקקין פי' רבא משום שובר, ומיהו רבא מודה דנזקקין היכא דחייב מודה או בכתובה או בבעל חוב גוי או בקובע זמן כדפרישית לעיל. או באומר ת(י)נו או אם אמר שדה זה ומנה זה. ואין מעמידין אפיטרופס קאי אתרווייהו אמנה זו ואאם אומר ת(י)נו. ונהרדעי פליגי ואמרי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס. ופליגי ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן וכסברא האחרונה משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו, ופליגי נמי אמנה זו דמעמידין אפיטרופס (ופליגא ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן) ורב אשי אתא לאשמועינן דאנן לא מזדקיקינן לכתחילה דהא אמר רבא אין נזקקין. ואי מזדקיקינן בדיעבד כרב נחמן ומשום יתמי דאכלי דלאו דידהו וכסברא האחרונה, מוקמינן אפיטרופס. דאמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס בר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן. אבי מורי.
<h2>דף פד.</h2>
נשאלתי על אלמנה או גרושה שבאתה לגבות ממטלטלין שיש ביד אחרים. והשבתי הא דתניא בפרק הכותב (פ"ד א') מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה. פירוש דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ולב"ח, היינו כשהן ביד היורשין אבל השתא כשהן ביד אחרים קא"ר טרפון ינתנו לכושל שבהן. ובגמרא (שם) מפרש מאי לכושל. ור' עקיבא פליג ואמר אין מרחמין בדין, דהבא ליפרע מנכסי יתומין צריכין שבועה לכן הם מוחק יותר ויתננו להם. ואחר שיתננו להם לא יוציאום מידם לעולם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואין לנו להפסיד בידים ליתומים. ואפילו אם היו נותנין אותם לבעל חוב ולכתובה צריכין להחזיר ליתומים. דסבר ר' עקיבא תפיסה דלאחר מיתה לא מהני כלל כדמפ' בגמרא הניח פירות התלושין קא"ר עקיבא נמי אפילו אם קדמה האשה וב"ח ותפסו ינתנו ליורשין דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום היא כדמפ' בגמרא. ופסקי' בגמרא הלכה כר' עקיבא דלא מהני תפיסה אלא א"כ תפס מחיים. והני מילי באותן הימים דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה, אבל בזמן הזה דמשתעבדי לכתובה ולבעל חוב כתקנת רבנן סבוראי שלפנינו, ונותנין טעם לדבר משום דעיקר אסמכתייהו אמטלטלי, גבי מיתמי. דאף בימי אמוראי אמרינן פרק מציאת האשה (ס"ז א') גמלי' של ערביא אשה גובה פורני מהם, וכן בתותבי דמכסי, וכדמסיק התם דעיקר אסמכתייהו עלייהו היא. הילכך בזמן הזה אפילו הן ביד היורשין גביה ומפקינן מינייהו לב"ח ולכתובה. וכן אי תפס לאחר מיתה הוי תפיסה. וגם אם הן ביד אחרים מגבינן מדר' נתן דאמר (פסחים ל"א וש"נ) מניין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. וראייה דתניא בסוף האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ב') הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציא מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואמר רב נחמן זו אינה משנה מאי טעמא אילימא דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את דילמא ר' נתן היא דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה וכו', ומשני לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי ר' [מאיר] אי ר' נתן. הרי מצינו בפירוש דאי מטלטלין משתעבדי מוציא מיד היורש, וכן אם הם ביד אחרים מדר' נתן. דהואיל שתיקנו רבותינו הגאונים דמטלטלי משתעבדי מפקינן מיד אחרים ולא חשבינן להו תרי חומרי. שהרי בקרקעות דאסמכתייהו עלייהו הוא וליכא תרי חומרי. דהא דא"ר עקיבא ינתנו ליורשין היינו משום דלא מפקינן מינייהו אבל השתא דמפקינן מינייהו דיורשין ינתנו או לבעל חוב או לכתובה. וכל מה שכתבנו היינו ביתומין גדולים אבל אם הם קטנים גרסינן בערכין פרק שום היתומין (כ"ב א') אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן. פירוש אמתניתין קאי דקתני (שם כ"א ב') שום היתומין ל' יום, משמע דנזקקין וצריכין הכרזה, וקאמר רב אסי הא דקתני דנזקקין היינו היכא דריבית אוכלת בהן דאיכא פסידא ליתמי אם ימתינו עד שיגדלו ור' יוחנן אומר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני. פירוש דאם לא יתנו לה כתובה חייבים במזונותיה והן נפסדין. ורב אסי אמר לך הא תקינו לה רבנן מעשה ידיה. ור' יוחנן זימנין דלא ספקא ויפסידו. תנן שום היתומין וכו' (שם כ"ב א'), פשיטא היא כולה שמעתתא, עד השתא דאתית להכי כולהו נמי בשחייב מודה. הילכך נזקקין [שאין] לחוש מעתה לצררי אתפסוה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע לקמן דאמר להכי אין נזקקין דילמא צררי אתפסוה ולא חיישינן לשובר. לקמ' בגמרא (שם) מרימר אגבי כתובה מנכסי דיתמי לגרושה, אע"פ שקטנים היו. ומסק' משום דסבירא ליה כר' יוחנן דאמר אף לכתובה ומשום חינא. ולא סבירא ליה דטעמא דר' יוחנן משום מזוני. כדמסיק אנן משום חינה מתנינן לה ובגרושה איכא נמי משום חינה. ונ"ל הואיל דעבד עובדי ואף רבינא שתיק ליה דבתראה הילכתא כוותיה. ורב אסי ור' יוחנן הילכתא כר' יוחנן דרב אסי תלמיד הוא לגביה דר' יוחנן. ואמרינן נמי פרק הכותב (פ"ד א') מאי לכושל שבהן א"ר יוחנן לכתובת אשה משום חינה, אלמא לר' יוחנן סבירא ליה משום חינה. והכי נמי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (צ"ז ב') למאן דאמר משום חינה גרושה נמי בעי חן, והוא הדין אלמנה. ותו דרב נחמן מוסיף, דאמר רב נחמן (ערכין שם) מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמענא להא דאמר רב הונא חברין משמיה דר' יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שבקייהו מיכן ואילך מזדקיקנא, ומפר' מעיקרא מאי טעמא לא הוה מזדקיק ומפר' רב פפא טעמא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים נינהו וממתינין להו עד דגדלי והוו בני מיעבד מצוה, ואפילו בשחייב מודה או מית בשמתיה דודאי חייב אביהן לפרוע לא נחתינן לנכסי' דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואם תאמר לרב נחמן היכי מוקי למתני' דמשמע דנזקקין. איהו מוקי לה אי כרב אסי ומשום ריבית אי כר' יוחנן ולכתובה אי משום חינא או משום מזוני. רב הונא בריה דרב יהושע אמר היינו טעמא דרב נחמן דאמר מריש לא מזדקיקנא, דחיישינן דילמא צררי אתפסוה אביהן קודם מותו וכי גדלי חוקרין את הדבר. ומיהו אי חייב מודי או מת בשמתיה נזקקין דהשתא ליכא למיחש לצררי. ויתמי בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע, דיתמי דאכלי ולאו דידהו ניזלו בתר שיבקייהו. ובהא מודי רב נחמן אפילו לפי סברתו הראשונה. ונ"ל נמי דהיכא דקבע לו זמן ומת בתוך זמנו דנזקקין. כדאמרינן בריש פרק השותפין (ה' ב') והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, דחזקה אין אדם פורע אלא בזמנו. ומיהו למתני' אי בשחייב מודה או מית בשמתיה. ושלחו מתם דשמתיה ומית בשמתיה והילכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, פירוש דבכי האי גוונא נזקקין ולא אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ודלא כרב פפא. ופלוגתייהו דרב פפא ורב הונא מייתי' בגט פשוט (קע"ד א') גבי ההוא ערבא דפרעיה למלוה מיקמי דלידעי ליתמי וכו' כדהכא.
תנן שום היתומין ל' יום וכו' (ערכין כ"ב רע"ב) אלא פשיטא בב"ח ישראל קשיא לרב פפא איבעית אימא כתובה ומשום חינה, ואע"ג דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא פרעי בשאר שטרי ב"ח גבי כתובה החמירו עליהן לפרוע משום חינה. ולרב פפא לא מצי למימר כתובה ומשום מזוני, שהוא תנאי כתובה, כי היכי דלא מיחייב בכתובה דלאו בני מיעבד מצוה נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי בכולהו ענייני כדאמרינן פרק אע"פ (נ"ד ב'), והשתא ליכא פסידא ליתמי. והיינו דקאמר בכולהו לרב פפא כתובה משום חינה. ורב פפא סבירא ליה כמרימר דכתובה משום חינה. רבא אמר משום שובר. רבא נמי מפרש טעמא דרב נחמן דמריש לא מזדקק כמו רב פפא ורב הונא, ולאו טעמיה דנפשיה קאמר דהא לקמן פסיק רבא הילכתא אין נזקקין ואין שיטת התלמוד לפסוק האמורא כדבריו. הילכך צריך לפרש דרבא אדברי רב נחמן דמריש קאי. ולבסוף פסק הילכתא דאין נזקקין כסברתו הראשונה דרב נחמן, ולא כסברתו האחרונה דמייתי יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזל בתר שיבקייהו. אלא משום הכי אין נזקקין שמא אביהן פרע ונכתב לו שובר ולכי גדלי יפשפשו אחריו. והיינו טעמא דרב נחמן. ואקשי' מדרב נחמן אדרב נחמן, והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' וא"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ומשום חינה, פירוש כגון שהלך בעלה למדינת הים ושלח לה הגט ומשום חינה אקילו גבה רבנן ולא חיישי' לשובר לומר שפרע לה וכתבה לו שובר ורב נחמן דאמר אפילו ב"ח נפרע שלא בפניו אמאי ליחוש לשובר. ופריק לה רבא התם כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים, אבל בנפרעת שלא בפניו ששלח לה גט לא נטל ממנה כלום והוה לן למיחש לשובר אי לאו משום חינה. ומשום מזוני ליכא דהא גרושה לית לה מזוני. ולרבא לא פריך מכל הני דלעיל וממתני' דאיהו מוקי לה אי בשחייב מודה כרב הונא אי כרב פפא ומשום חינה או בבעל חוב גוי. ואומר אני דלרב הונא דחייש לצררי והא לא מצינן למימר כשחייב מודה דאמאי קתני מתני' תפרע בשבועה, בלא שבועה נמי תפרע. אלא בעל כורחי' משום חינה תיפרע כתובתה בשבועה וסבירא ליה כר' יצחק נפחא ולית מאן דפליג עליה דכתובת אשה משום חינה. ה"ה באלמנה שנפלו ניכסי קמיה נזקקין לנכסי יתומין כמרימר דעבד עובדא בגרושה ומת ומשום חינה. ואין לחלק בין מחיים בין לאחר מיתה. וגרושה כאלמנה משוינן לה לגבות מיתמי. שאם בא לחלק ולומר בין נפרעת שלא בפניו שהבעל בחיים דהתם אמרינן איכא חינה אבל לאחר מיתת הבעל כי נפלו קמי יתמי ליכא חינה, א"כ רבה אמאי לא אהדר ליה לרב הונא האי דנפרעת מב"ח ולא חיישינן לשובר, היינו מחיים, וכי קאמינא אנא חיישינן לשובר היינו כי נפלו נכסי קמי יתמי. ומדלא קאמר הכי ש"מ דאין לחלק בין מחיים ללאחר מיתה. והשתא דמרימר עבד עובדא כר' יוחנן בכתובה ורבינא שתיק ליה דהוא סוף הוראה וסוגיא דתלמודא מפרש לרב פפא כתובה משום חינה ורב הונא ור' יצחק נפחא אית להו הכי, מכל הני משמע כמרימר וכר' יוחנן דאמר נזקקין אף לכתובה. ותו דפסקינן במסכת גיטין פרק הניזקין (נ' א'—ב') והילכתא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. והיינו הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה. אלמא דנזקקין לנכסי קטנים. וליכא למימר כשחייב מודה או במית בשמתיה, דהתם לא שייך שבועה. אלא בכתובה מיירי ומשום חינה. ובבעל חוב גוי ליכא לאוקמי דגבי גוי ליכא שבועה. ובב"ח ישראל ומשום ריבית ליכא לאוקמי כדפרכינן לעיל ומי שבקינן ליה. אלא ודאי בכתובה מיירי ואשמעינן כדאמרינן בהשולח גט (ל"ד ב') אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה, ולא אמרינן משום חינא אקילו בה רבנן. ורב אסי מוקי הך דאביי קשישא דאמר יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, לזיבורית וכשחייב מודה. ולית ליה הך דפסקינן הילכתא בין לשבועה בין לזיבורית. אמר רבא אין נזקקין לנכסי יתומין (ערכין שם). ולא כדברי רב נחמן דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו וכו' דמשמע דניזקקין בכולהו, והאי דאין נזקקין פי' רבא משום שובר, ומיהו רבא מודה דנזקקין היכא דחייב מודה או בכתובה או בבעל חוב גוי או בקובע זמן כדפרישית לעיל. או באומר ת(י)נו או אם אמר שדה זה ומנה זה. ואין מעמידין אפיטרופס קאי אתרווייהו אמנה זו ואאם אומר ת(י)נו. ונהרדעי פליגי ואמרי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס. ופליגי ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן וכסברא האחרונה משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו, ופליגי נמי אמנה זו דמעמידין אפיטרופס (ופליגא ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן) ורב אשי אתא לאשמועינן דאנן לא מזדקיקינן לכתחילה דהא אמר רבא אין נזקקין. ואי מזדקיקינן בדיעבד כרב נחמן ומשום יתמי דאכלי דלאו דידהו וכסברא האחרונה, מוקמינן אפיטרופס. דאמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס בר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן. אבי מורי.
<h2>דף צז:</h2>
נשאלתי על אלמנה או גרושה שבאתה לגבות ממטלטלין שיש ביד אחרים. והשבתי הא דתניא בפרק הכותב (פ"ד א') מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה. פירוש דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ולב"ח, היינו כשהן ביד היורשין אבל השתא כשהן ביד אחרים קא"ר טרפון ינתנו לכושל שבהן. ובגמרא (שם) מפרש מאי לכושל. ור' עקיבא פליג ואמר אין מרחמין בדין, דהבא ליפרע מנכסי יתומין צריכין שבועה לכן הם מוחק יותר ויתננו להם. ואחר שיתננו להם לא יוציאום מידם לעולם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואין לנו להפסיד בידים ליתומים. ואפילו אם היו נותנין אותם לבעל חוב ולכתובה צריכין להחזיר ליתומים. דסבר ר' עקיבא תפיסה דלאחר מיתה לא מהני כלל כדמפ' בגמרא הניח פירות התלושין קא"ר עקיבא נמי אפילו אם קדמה האשה וב"ח ותפסו ינתנו ליורשין דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום היא כדמפ' בגמרא. ופסקי' בגמרא הלכה כר' עקיבא דלא מהני תפיסה אלא א"כ תפס מחיים. והני מילי באותן הימים דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה, אבל בזמן הזה דמשתעבדי לכתובה ולבעל חוב כתקנת רבנן סבוראי שלפנינו, ונותנין טעם לדבר משום דעיקר אסמכתייהו אמטלטלי, גבי מיתמי. דאף בימי אמוראי אמרינן פרק מציאת האשה (ס"ז א') גמלי' של ערביא אשה גובה פורני מהם, וכן בתותבי דמכסי, וכדמסיק התם דעיקר אסמכתייהו עלייהו היא. הילכך בזמן הזה אפילו הן ביד היורשין גביה ומפקינן מינייהו לב"ח ולכתובה. וכן אי תפס לאחר מיתה הוי תפיסה. וגם אם הן ביד אחרים מגבינן מדר' נתן דאמר (פסחים ל"א וש"נ) מניין לנושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. וראייה דתניא בסוף האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ב') הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציא מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואמר רב נחמן זו אינה משנה מאי טעמא אילימא דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את דילמא ר' נתן היא דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה וכו', ומשני לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי ר' [מאיר] אי ר' נתן. הרי מצינו בפירוש דאי מטלטלין משתעבדי מוציא מיד היורש, וכן אם הם ביד אחרים מדר' נתן. דהואיל שתיקנו רבותינו הגאונים דמטלטלי משתעבדי מפקינן מיד אחרים ולא חשבינן להו תרי חומרי. שהרי בקרקעות דאסמכתייהו עלייהו הוא וליכא תרי חומרי. דהא דא"ר עקיבא ינתנו ליורשין היינו משום דלא מפקינן מינייהו אבל השתא דמפקינן מינייהו דיורשין ינתנו או לבעל חוב או לכתובה. וכל מה שכתבנו היינו ביתומין גדולים אבל אם הם קטנים גרסינן בערכין פרק שום היתומין (כ"ב א') אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן. פירוש אמתניתין קאי דקתני (שם כ"א ב') שום היתומין ל' יום, משמע דנזקקין וצריכין הכרזה, וקאמר רב אסי הא דקתני דנזקקין היינו היכא דריבית אוכלת בהן דאיכא פסידא ליתמי אם ימתינו עד שיגדלו ור' יוחנן אומר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני. פירוש דאם לא יתנו לה כתובה חייבים במזונותיה והן נפסדין. ורב אסי אמר לך הא תקינו לה רבנן מעשה ידיה. ור' יוחנן זימנין דלא ספקא ויפסידו. תנן שום היתומין וכו' (שם כ"ב א'), פשיטא היא כולה שמעתתא, עד השתא דאתית להכי כולהו נמי בשחייב מודה. הילכך נזקקין [שאין] לחוש מעתה לצררי אתפסוה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע לקמן דאמר להכי אין נזקקין דילמא צררי אתפסוה ולא חיישינן לשובר. לקמ' בגמרא (שם) מרימר אגבי כתובה מנכסי דיתמי לגרושה, אע"פ שקטנים היו. ומסק' משום דסבירא ליה כר' יוחנן דאמר אף לכתובה ומשום חינא. ולא סבירא ליה דטעמא דר' יוחנן משום מזוני. כדמסיק אנן משום חינה מתנינן לה ובגרושה איכא נמי משום חינה. ונ"ל הואיל דעבד עובדי ואף רבינא שתיק ליה דבתראה הילכתא כוותיה. ורב אסי ור' יוחנן הילכתא כר' יוחנן דרב אסי תלמיד הוא לגביה דר' יוחנן. ואמרינן נמי פרק הכותב (פ"ד א') מאי לכושל שבהן א"ר יוחנן לכתובת אשה משום חינה, אלמא לר' יוחנן סבירא ליה משום חינה. והכי נמי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (צ"ז ב') למאן דאמר משום חינה גרושה נמי בעי חן, והוא הדין אלמנה. ותו דרב נחמן מוסיף, דאמר רב נחמן (ערכין שם) מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמענא להא דאמר רב הונא חברין משמיה דר' יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזלו בתר שבקייהו מיכן ואילך מזדקיקנא, ומפר' מעיקרא מאי טעמא לא הוה מזדקיק ומפר' רב פפא טעמא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים נינהו וממתינין להו עד דגדלי והוו בני מיעבד מצוה, ואפילו בשחייב מודה או מית בשמתיה דודאי חייב אביהן לפרוע לא נחתינן לנכסי' דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואם תאמר לרב נחמן היכי מוקי למתני' דמשמע דנזקקין. איהו מוקי לה אי כרב אסי ומשום ריבית אי כר' יוחנן ולכתובה אי משום חינא או משום מזוני. רב הונא בריה דרב יהושע אמר היינו טעמא דרב נחמן דאמר מריש לא מזדקיקנא, דחיישינן דילמא צררי אתפסוה אביהן קודם מותו וכי גדלי חוקרין את הדבר. ומיהו אי חייב מודי או מת בשמתיה נזקקין דהשתא ליכא למיחש לצררי. ויתמי בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע, דיתמי דאכלי ולאו דידהו ניזלו בתר שיבקייהו. ובהא מודי רב נחמן אפילו לפי סברתו הראשונה. ונ"ל נמי דהיכא דקבע לו זמן ומת בתוך זמנו דנזקקין. כדאמרינן בריש פרק השותפין (ה' ב') והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, דחזקה אין אדם פורע אלא בזמנו. ומיהו למתני' אי בשחייב מודה או מית בשמתיה. ושלחו מתם דשמתיה ומית בשמתיה והילכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, פירוש דבכי האי גוונא נזקקין ולא אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ודלא כרב פפא. ופלוגתייהו דרב פפא ורב הונא מייתי' בגט פשוט (קע"ד א') גבי ההוא ערבא דפרעיה למלוה מיקמי דלידעי ליתמי וכו' כדהכא.
תנן שום היתומין ל' יום וכו' (ערכין כ"ב רע"ב) אלא פשיטא בב"ח ישראל קשיא לרב פפא איבעית אימא כתובה ומשום חינה, ואע"ג דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא פרעי בשאר שטרי ב"ח גבי כתובה החמירו עליהן לפרוע משום חינה. ולרב פפא לא מצי למימר כתובה ומשום מזוני, שהוא תנאי כתובה, כי היכי דלא מיחייב בכתובה דלאו בני מיעבד מצוה נינהו דתנאי כתובה ככתובה דמי בכולהו ענייני כדאמרינן פרק אע"פ (נ"ד ב'), והשתא ליכא פסידא ליתמי. והיינו דקאמר בכולהו לרב פפא כתובה משום חינה. ורב פפא סבירא ליה כמרימר דכתובה משום חינה. רבא אמר משום שובר. רבא נמי מפרש טעמא דרב נחמן דמריש לא מזדקק כמו רב פפא ורב הונא, ולאו טעמיה דנפשיה קאמר דהא לקמן פסיק רבא הילכתא אין נזקקין ואין שיטת התלמוד לפסוק האמורא כדבריו. הילכך צריך לפרש דרבא אדברי רב נחמן דמריש קאי. ולבסוף פסק הילכתא דאין נזקקין כסברתו הראשונה דרב נחמן, ולא כסברתו האחרונה דמייתי יתמי דאכלי דלאו דידהו ניזל בתר שיבקייהו. אלא משום הכי אין נזקקין שמא אביהן פרע ונכתב לו שובר ולכי גדלי יפשפשו אחריו. והיינו טעמא דרב נחמן. ואקשי' מדרב נחמן אדרב נחמן, והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' וא"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ומשום חינה, פירוש כגון שהלך בעלה למדינת הים ושלח לה הגט ומשום חינה אקילו גבה רבנן ולא חיישי' לשובר לומר שפרע לה וכתבה לו שובר ורב נחמן דאמר אפילו ב"ח נפרע שלא בפניו אמאי ליחוש לשובר. ופריק לה רבא התם כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים, אבל בנפרעת שלא בפניו ששלח לה גט לא נטל ממנה כלום והוה לן למיחש לשובר אי לאו משום חינה. ומשום מזוני ליכא דהא גרושה לית לה מזוני. ולרבא לא פריך מכל הני דלעיל וממתני' דאיהו מוקי לה אי בשחייב מודה כרב הונא אי כרב פפא ומשום חינה או בבעל חוב גוי. ואומר אני דלרב הונא דחייש לצררי והא לא מצינן למימר כשחייב מודה דאמאי קתני מתני' תפרע בשבועה, בלא שבועה נמי תפרע. אלא בעל כורחי' משום חינה תיפרע כתובתה בשבועה וסבירא ליה כר' יצחק נפחא ולית מאן דפליג עליה דכתובת אשה משום חינה. ה"ה באלמנה שנפלו ניכסי קמיה נזקקין לנכסי יתומין כמרימר דעבד עובדא בגרושה ומת ומשום חינה. ואין לחלק בין מחיים בין לאחר מיתה. וגרושה כאלמנה משוינן לה לגבות מיתמי. שאם בא לחלק ולומר בין נפרעת שלא בפניו שהבעל בחיים דהתם אמרינן איכא חינה אבל לאחר מיתת הבעל כי נפלו קמי יתמי ליכא חינה, א"כ רבה אמאי לא אהדר ליה לרב הונא האי דנפרעת מב"ח ולא חיישינן לשובר, היינו מחיים, וכי קאמינא אנא חיישינן לשובר היינו כי נפלו נכסי קמי יתמי. ומדלא קאמר הכי ש"מ דאין לחלק בין מחיים ללאחר מיתה. והשתא דמרימר עבד עובדא כר' יוחנן בכתובה ורבינא שתיק ליה דהוא סוף הוראה וסוגיא דתלמודא מפרש לרב פפא כתובה משום חינה ורב הונא ור' יצחק נפחא אית להו הכי, מכל הני משמע כמרימר וכר' יוחנן דאמר נזקקין אף לכתובה. ותו דפסקינן במסכת גיטין פרק הניזקין (נ' א'—ב') והילכתא יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. והיינו הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה. אלמא דנזקקין לנכסי קטנים. וליכא למימר כשחייב מודה או במית בשמתיה, דהתם לא שייך שבועה. אלא בכתובה מיירי ומשום חינה. ובבעל חוב גוי ליכא לאוקמי דגבי גוי ליכא שבועה. ובב"ח ישראל ומשום ריבית ליכא לאוקמי כדפרכינן לעיל ומי שבקינן ליה. אלא ודאי בכתובה מיירי ואשמעינן כדאמרינן בהשולח גט (ל"ד ב') אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה, ולא אמרינן משום חינא אקילו בה רבנן. ורב אסי מוקי הך דאביי קשישא דאמר יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, לזיבורית וכשחייב מודה. ולית ליה הך דפסקינן הילכתא בין לשבועה בין לזיבורית. אמר רבא אין נזקקין לנכסי יתומין (ערכין שם). ולא כדברי רב נחמן דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו וכו' דמשמע דניזקקין בכולהו, והאי דאין נזקקין פי' רבא משום שובר, ומיהו רבא מודה דנזקקין היכא דחייב מודה או בכתובה או בבעל חוב גוי או בקובע זמן כדפרישית לעיל. או באומר ת(י)נו או אם אמר שדה זה ומנה זה. ואין מעמידין אפיטרופס קאי אתרווייהו אמנה זו ואאם אומר ת(י)נו. ונהרדעי פליגי ואמרי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס. ופליגי ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן וכסברא האחרונה משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו, ופליגי נמי אמנה זו דמעמידין אפיטרופס (ופליגא ארבא בתרתי דסבירא להו כרב נחמן) ורב אשי אתא לאשמועינן דאנן לא מזדקיקינן לכתחילה דהא אמר רבא אין נזקקין. ואי מזדקיקינן בדיעבד כרב נחמן ומשום יתמי דאכלי דלאו דידהו וכסברא האחרונה, מוקמינן אפיטרופס. דאמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפיטרופס בר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן. אבי מורי.
